פסק-דין בתיק ע"א 11156/07

השופט צ' זילברטל:

1.         המערערים החלו בביצוע עבודות לבניית בית מגורים במקרקעין המצויים באזור אל-שרקייה בשכונת בית חנינא בירושלים, וזאת ללא היתר כדין.

ביום 19.6.02 הוצא על-ידי יו"ר המשיבה מס' 4 (להלן - " הוועדה המקומית") צו הריסה מינהלי במסגרת סמכותו שעל פי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - " החוק").

בעקבות הוצאתו של צו ההריסה הנ"ל (להלן - " צו ההריסה הראשון"), פנו המערערים לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בבקשה לביטול הצו. כמו כן התבקשה על ידם התלייתו של צו ההריסה הראשון. בית המשפט הורה בהחלטה מיום 30.6.02 על עיכוב ביצוע הצו " ... בכפוף לכך שלא תבוצענה עבודות בנייה נוספות במקום".

בעוד ההחלטה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה הראשון עומדת בתקפה, הגיעו למקרקעין, ביום 10.3.03, נציגי המשיבה מס' 1 (להלן - " הוועדה המחוזית") והרסו את המבנה. מסתבר, כי ביום 24.2.03 הוצא על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית צו הריסה מינהלי לגבי המבנה הנדון (להלן - " צו ההריסה השני").

2.         אין למעשה מחלוקת, כי צו ההריסה השני הוצא שלא כדין. על-פי הוראת סעיף 238א(ב1)(3) לחוק, לא יפעיל יו"ר וועדה מחוזית את סמכותו ליתן צו הריסה מינהלי:

 "אלא לאחר שהודיע על כך לשר הפנים ודרש בכתב מיושב ראש הוועדה המקומית ליתן צו הריסה מינהלי לגבי אותה בניה, ויושב ראש הוועדה המקומית לא עשה כן תוך שבעה ימים מיום המצאת ההודעה לוועדה; או אם נתן צו, הצו לא בוצע תוך ארבעה עשר ימים מיום נתינתו, זולת אם נמנע ביצועו על-פי החלטה של בית משפט; ...".

במקרה דנן ניתן על-ידי יו"ר הוועדה המקומית צו הריסה מינהלי שביצועו נמנע על-פי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. במצב זה לא יכול היה המשיב מס' 2 להפעיל את סמכותו ולחתום על צו ההריסה השני.

מסתבר, כי הוועדה המחוזית אכן פנתה בענין לוועדה המקומית, ופנייתה התקבלה במשרדי הוועדה המקומית, אלא שזו לא השיבה לפניה זו.

3.         לנוכח הריסת המבנה הגישו המערערים לבית משפט השלום תובענה כנגד המשיבים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם. בתביעה נתבע פיצוי בסכום  כולל של 452,000 ש"ח  (270,000 ש"ח בגין הנזק למבנה שנהרס; 10,000 ש"ח בגין השמדת מיטלטלין שהיו במבנה; 72,000 ש"ח עבור דיור חלופי למשך שלוש שנים; 100,000 ש"ח בגין נזק שאינו ממוני). בית המשפט (כב' השופט בר-עם) דחה את תביעת המערערים, ומכאן הערעור דנן.

4.         בית משפט קמא סקר בפסק דינו את כל העובדות הרלבנטיות. הוא מצא כי המשיבים התרשלו. רשלנות הוועדה המחוזית נבעה מכך שהיא: "בחרה שלא להמתין ולא נקטה בכל פעולה לוודא כי ההודעה [לפי סע' 238א(ב1)(3) לחוק, צ.ז.] התקבלה בידי הוועדה המקומית ... העובדה שלא התקבלה תשובה מהוועדה המקומית עד למועד הקבוע, אינה יכולה לשמש, כשלעצמה, ראיה קונקלוסיבית, לעניין התעלמותה מפניית הוועדה המחוזית שלאחריה משתכללת, ברגיל, סמכות הוועדה המחוזית למתן צו הריסה".

נפסק, כי בהעדר תגובה מטעם הוועדה המקומית, היתה הוועדה המחוזית אמורה לשוב ולפנות לוועדה המקומית, כדי לוודא שלא ניתן צו הריסה למבנה (סעיף 18 לפסק הדין).

רשלנות הוועדה המקומית נבעה מכך שעל אף שקיבלה את פניית יו"ר הוועדה המחוזית לא השיבה עליה: "במחדלה מלהשיב להודעה, הפרה הוועדה המקומית את חובת הזהירות הקונקרטית" (סעיף 21 לפסק הדין).

5.         על אף שבית משפט קמא הגיע למסקנה (המקובלת עלי) כי המשיבים הפרו את חובת הזהירות כלפי המערערים והתרשלו בכל הנוגע להוצאת צו ההריסה השני וביצועו, סבר בית המשפט כי דין התביעה להידחות מחמת מעשיהם והתנהגותם של המערערים: המערערים החליטו במודע לבנות את המבנה ללא היתר בניה ולהפר בריש גלי את הוראות החוק; הם פנו לבית המשפט לעניינים מקומיים בחוסר ניקיון כפיים כשביקשו להתלות ביצועו של צו ההריסה הראשון בנמקם בקשה זו בכך שהמבנה מאוכלס, מה שהתברר כלא אמת; הם המשיכו בבניית המבנה גם לאחר שעיכוב ביצועו של צו ההריסה הראשון הותנה בהפסקת הבנייה. התנהגות זו של המערערים, שבעליל אינה חוקית ומבטאת זלזול בהוראות החוק ובהחלטות בית המשפט, היא התנהגות "בת עוולה", ובית המשפט סבר, כי דין תביעתם להידחות בהסתמך על הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

בית המשפט ערך "מאזן התנהגויות" בין בעלי הדין ומצא כי במאזן זה "בולט חוסר מוסריותו של [המערער], אשר אל מול חוסר ידיעה רשלני של [המשיבים], גלום בהתנהגותו יסוד נפשי של כוונה, ולמצער מודעות בפועל ובקרבה שלל פגמים מוסריים, החל בבניית המבנה ללא היתר, בהמשך בבקשתו לקבלת צו העיכוב, ולאחריה המשך עבודות הבניה תוך ביזוי החלטת בית המשפט" (סעיף 30 לפסק הדין).

בית משפט השלום הדגיש, כי אלמלא המשיכו המערערים בבניה לאחר שעוכב ביצועו של צו ההריסה הראשון, ניתן להניח שצו ההריסה השני לא היה בא לעולם, שכן בעת הוצאת צו ההריסה הראשון היה המבנה במצב של יסודות ועמודים בלבד, ואנשי הוועדה המחוזית לא הבחינו בו. עובר להוצאת צו ההריסה השני המבנה כלל שלד, עמודי בטון ועליהם תקרת בטון, כשבין העמודים בנוי חדרון מבלוקים. המשך הבניה, כך נפסק, גרם לכך שתשומת לב המפקחים מטעם הוועדה המחוזית הוסבה למבנה.

6.         למעלה מהדרוש בחן בית המשפט את טענות המערערים בעניין הנזקים שנגרמו להם.

באשר לשווי המבנה שנהרס נקבע, כי, בהסתמך על עדותו של השמאי מטעם המערערים, לא יכול הפיצוי לעלות על כ- 10,000 דולר, ואף נתון זה לא הוכח כדבעי, משלא הוכחו העובדות שעל יסודן היה אמור להיערך חישוב הנזק. בענין המיטלטלין נפסק, כי לא הובאה כל ראיה ולפיכך אין מקום לזכות את המערערים בפיצוי בגינם.

7.         בית המשפט הוסיף, למקרה שתוכר זכות המערערים לפיצוי, כי הוא סבור שיש לחלק שווה בשווה את האחריות בין הוועדה המחוזית לבין הוועדה המקומית.

8.         לנוכח האמור לעיל נדחתה התביעה, ללא שנעשה צו להוצאות.